Trust and Pain/ אמון וכאב

אנחנו ״צריכים״ להרגיש שאנחנו עושים דברים כדי להרגיש חיים.

האמת היא, שאין דבר כזה חוסר עשייה.

גם לשבת בבית, זו עשייה. גם לחכות, לצפות, לשחרר, לקוות, להאמין, להרפות, לאהוב ולסמוך, אלה פעולות שאנחנו עושים. פעולות פסיביות ולא אקטיביות כמו: ללכת, לרוץ, לדבר, לאכול, להתקשר, להכתיב, אך עדיין פעולות.

לרוב קשה לנו ֿעם פעולות פסיביות, כי כשאנחנו פסיבים אנחנו הרבה יותר חשופים ופגיעים.

פעולות שגורמות לנו להרגיש פגיעים מעלות את הסיכוי שנרגיש כאב, לכן מלוות בהתנגדויות.

למוח שלנו קשה לתת להן מקום, כי הוא לא תמיד סומך על הלב שיעמוד בעומס הרגשי.

כל זמן שאנחנו לא מוכנים לאפשר לעצמנו לחוות ולהרגיש כאב, נמשיך לחסום את עצמנו מהחיים.

ברגע שנסמוך על עצמנו שנוכל להרגיש את כל שלל הרגשות מבלי למות, לא נצטרך לחסום שום דבר. והראש יוכל סוף סוף להרפות.

We "need" to feel active so we feel alive.

Actually, there's no such thing as doing nothing.

Sitting at home, is doing. So is waiting, expecting, letting go, releasing, hoping, believing, loving and trusting. These are all actions we take.

They might be passive and less active than actions like: running, walking, talking, eating, calling, dictating, but they are still actions.

We usually find it hard to stay passive, because when we are passive, we are much more vulnerable.

When we do things that make us feel vulnerable, it is most likely we'll feel a certain about of pain, therefore resistance occurs.

Our mind isn't happy about them, because he doesn't trust the heart to be able to take it.

As long as we are not willing to let ourselves experience and feel pain, we'll keep blocking ourselves from life.

Once we trust ourselves to be able to feel all kinds of pain and feelings without dying, we won't have to block anything. And the mind will be able to finally let go.